הטור האישי של שלומית אשר - אמא אובדת בבית

30.11.2011

"תינוק תצא בחוץ!"
הטור האישי של שלומית אשר
אימא לארבעה קטנטנים, יזמת ואשת שיווק, עובדת מהבית

בואי נתחיל מהסוף.

בערבית יש פתגם שאומר "כל כלבּ בא יומו". כל בלון סופו להתפוצץ. כל בגד לבן שתלבשי, איכשהו ימרח עליו לכלוך. כל פרוסה עם שוקולד שנופלת, תמיד תיפול על הצד המרוח. כל הריון נגמר מתישהו. "מתישהו"- זוהי מילת המפתח. זה לא משנה כמה נמאס לך, כמה הדודה אומרת לך שהבטן כבר למטה, או השכנה שטוענת שהתנפח לך האף, וזה סימן מובהק ללידה קרובה. מתישהו ההריון הזה  יגמר. לא ידוע בדיוק מתי.

 תאריך לידה? הצחקת אותי. הרופא לא סיפר לך, שתאריך לידה הוא בגדר המלצה בלבד? הריון אולי נמשך תשעה חודשים, אבל מרגיש כאילו הוא שמונה חודשים ושנה. מרגיש כאילו נצח. ותמיד את זו שתהיי באחוז הקטן שיולדות  אחרי שבוע 40. יותר קרוב ל42, אם לדייק.

יש רק אחד שקובע מתי תלדי. אותו אחד שיקבע לך בתקופה הקרובה מתי תקומי בלילה, או מתי תאכלי, או מתי תהיי מסוגלת להיכנס לשירותים לעשות פיפי, בלי  שיהיה לך תינוק תלוי על הידיים. או על הציצי. זה שבפנים הוא הקובע. לא משנה איפה את נמצאת בקשת הפוליטית, וגם אם את שמאלנית מובהקת, הבן שלך בבטן הוא "מתנחל". ורק הוא קובע מתי הוא רוצה להתפנות.

את תעשי הכל,אני יודעת. שימאס לך, ותרגישי ש"די" ומיצית כבר, תנסי כל דבר שרק אפשר כדי לזרז את הלידה. כל דבר שרק יגידו לך או שמצאת באינטרנט אחרי חיפושים ממושכים. הרצפה תבריק כשתשטפי את הבית 3 פעמים ביום, בשביל תנועות האגן. הרגליים שלך יתנפחו בעקבות עליית מיליון ואחת מדרגות, כי מישהו אמר לך שזה עוזר. את תחנקי מהטעם המגעיל של שתיית תה פטל, שידוע כמכווץ את הרחם, ובעלך מאוד ישמח שתבלי איתו בשעות הלילה, כי גם זה אמור לזרז לידה. אמרו לך כבר פעם ש"אמור" זה רק שם של דג?

את תדברי אל הבטן. תתחנני. תצעקי. תשתדלי. תאיימי. זה לא יעזור. לא את קובעת.

מתי זה  כן יבוא, את שואלת? פתאום. בהפתעה גמורה. כאילו לא ציפית לזה 9 חודשים קודם. יכול פתאום לתפוס אותך ציר כואב באוטו מאחורי ההגה, יכול להיות שתתארחי אצל מישהו ופתאום תרגישי שהנה זה בא, ויכול להיות שדווקא אצלך יתגשם סיוטה של כל אישה: ירדו לך המים במקום ציבורי. אולי כשתשבי במסעדה, בנסיעה באוטובוס,או אפילו באמצע הרחוב. ואולי דווקא על השטיח באמצע הסלון של חמותך. אין אחת מאיתנו שלא הייתה רוצה להסתגר כל החודש תשיעי בבית, מחשש מפל המים הידוע לשמצה. כן, גם על זה אין לנו שליטה. צר לי.

לפעמים את כבר בטוחה שזה זה. בדמעות שליש את מבטיחה לרופא במיון, שהיו צירים ברווחים של כל 4 דקות. אז היה. עכשיו במוניטור אין צירים. שקט. דווקא עכשיו הקרציון הקטן החליט ללכת לישון. ולא מעניין אותו שקמת מכאבים באמצע הלילה, שתזמנת מול השעון, ונסעתם לבית חולים כשהבעל שלך סוחב צ'ימידן מפוצץ דברים לחדר לידה. אז מה. דווקא עכשיו לא בא לו. היום לא מתאים לו. אולי מחר. נראה.

נכון שלא רואים את הסוף. נכון שזה מרגיש כמו נצח. אבל זה יגמר אני מבטיחה לך. תהיי רגועה.

עוד לא נולד התינוק, שנשאר בפנים

לתגובות אישיות לשלומית ניתן לכתוב למייל הבא
shlomit.asher@gmail.com