הטור האישי של שלומית אשר - אמא לארבעה קטנטנים, יזמת ואשת שיווק

עצבים בהריון – הריונית עצבנית
כולם מעצבנים אותי.
כולם קרציות, דחפנים, מתערבים בלא שלהם, בוחשים בקלחת זרה..
אני קצת עצבנית, כבר אמרתי?
כן, אז אני בהריון, אז מה?זה שיש לי בטן גדולה, זה לא אומר שהיא הפכה לנחלת הציבור. היא עדיין שלי(למרות שבימים כתקנם הייתי מוותרת עליה) וזה לא אומר שכל אחד יכול לגעת או לעשות סיבוב עליה…
לגבי כל ההשגות אם הבטן ארוכה או רחבה, אם יצאו לי פצעונים על הפרצוף או  שמא התנפחתי באזור הקרסוליים. תשמרו את ההבחנות והדיאגנוזות שלכם לעצמכם. אם יבוא לי, אני אספר לכם אם זה בן או בת.
אז מה אם מוכח היום מדעית, שאני לא צריכה לאכול בשביל שניים. אני רעבה, וסופסוף פעם בחיים יש לי תירוץ למה לא צריך לספור קלוריות. אז אני אוכלת הרבה. תספרו את הביסים ותקנאו בשקט..
ולפעמים אני לא רעבה בכלל. פתאום בזמן האוכל יש לי בחילה והכול נכנס לי לפה עם  טעם של בעעעע.זה קורה לפעמים בהריון. אף אחד לא קבע שאני חייבת לאכול כל הזמן. התינוק ניזון ממני, והוא יצא מספיק גדול. יש לו גנים טובים. תסמכו עלי.
כן.מותר לי להיות הפכפכה ולא החלטית. אני בהריון. תקפצו לי.
לא. אני לא יודעת אם אני אניק. זכותי. זה הגוף שלי. אז מה אם זה מוכח שחלב אם הוא האוכל הכי טוב לתינוק. אני מכירה לא מעט תינוקות שגדלו על טהרת המטרנה וגדלו להיות אנשים חכמים ונבונים. אף אחד עוד לא הוכיח שאימא שיושבת עצבנית על הספה, מתפתלת מכאבים מפטמה פצועה וסופרת את הדקות בשעון לסיום ההאכלה, היא אימא טובה יותר…. חוצמזה, צאו לי מהשדיים. לא בטוחה שנתתי לכם אישור לשאול שאלות כאלו..
כן. אני יודעת. הריון זה לא מחלה. אבל כואב לי הגב. ויש לי צרבות. והתנפחו לי הרגליים והחזה רגיש. אחת ליומיים קופצת עלי  בחילה לאוכל, וכאבים בבטן ומחושים בכל מיני אזורים רגישים, נהיו לעניין שבשיגרה.  עוד לא נולד הגבר שיסכים לעבור שבוע ככה,ואחר כך עוד יגיד שהריון זה לא מחלה.
אני עדיין יכולה להרים דברים. ויכולה לשטוף. ויכולה להריח אוכל, גם אם אני לא מכניסה אותו מיד לפה. ומותר לי להתרגז, אם בא לי.ומותר לי לשחק בכדור עם הילד הגדול שלי, גם אם הכדור פוגע בי, ומותר לי לחבק את מי שאני רוצה חזק וקרוב לבטן. ואני יכולה ללכת לא מעט, ויכולה גם לקפוץ. אני ילדה  גדולה. כשיהיה לי קשה אני אומר. עוד יבואו ימים שאצטרך עזרה. תסמכו עלי, אני יודעת לבקש. לא בטוח שזה יהיה מכם…
אני לא מאמינה בעין הרע. אני מלכת הארגון והסדר. אני בטוחה שזה הרבה יותר טוב לי ולשקט הנפשי שלי (ושל הסובבים אותי), להכין מראש הכול כולל הכול. אין לי בעיה לקנות כבר מהחודש השביעי בגדים לתינוק ולכבס אותם, אין לי בעיה לקנות עגלה ומיטה ועריסה ולהביא הכול הביתה,  אני אוהבת שהחדר של הנסיך כבר יהיה מוכן לפני שהוא יגיע. אין לי בעיה עם עין הרע ואמונות טפלות. ולמי שיש בעיה עם הדברים האלו, שיתמודד איתם.
אני גם לא מאמינה בלסבול. אני לא מאמינה במשחקי הכבוד האלו "אני גיבורה גדולה יותר", או "אני ילדתי בלידה טבעית יותר". אלוהים לא היה ממציא את המשככי כאבים אם הוא לא היה רוצה שנשתמש בהם. אני רק אישה פשוטה. עוד לא רופאה ובטח לא מיילדת. אני אשכב שם, אפתח את הרגליים שצריך, אלחץ שיגידו לי ותקווה לטוב. הם יודעים מה הם עושים, אני בטוחה. בעיקר הרופא שמזריק את האפידורל.

עצבים בהריון
אבל שיהיה ברור, אם עוד אחד יגיד לי ברחוב,"מה, עוד לא ילדת? "אני אתפוצץ. גם אני קמה בבוקר ומשתוממת מול המראה איך הכול עוד עומד תקין במקום ושום דבר לא זז. המשפטי פליאה האלה, שכוללים בתוכם גם את "מה, לא נמאס לך כבר?", מעלים לי את הסעיף. לא, לא נמאס לי. אני פשוט נהנית לסחוב את העוד 20 קילו עודפים האלה, בחום הזה, ולהרגיש כמו הר. תענוג עילאי ממש.    לא באמת יש לי שליטה על הדברים האלה, אתם יודעים.. לעומת זאת, יש לי אפשרות לשלוט עם מי אני מסתובבת ועם מי אני מדברת. אתם כבר לא ברשימה הזו. מצטערת. סתם, לא באמת מצטערת.
עשו טובה, אל תבואו לבקר בבית חולים. אני לא באמת רוצה להחליף את החלוק המוכתם בחלוק נקי ויפה שיתלכלך גם הוא, ולא באמת רוצה לצלוע איתכם לאיזור הישיבה,כי אסור להיכנס למחלקה, ולגנוח מכאבים שהיא מנסה לשבת על הכסאות הלא נוחים האלה. היא לא רוצה פרחים, ולא שוקולד, ולא שתעמדו כולכם מול העריסה של הקטנצ'יק ותשחקו את משחק הניחושים, :"למי הוא דומה יותר- לאבא או לאמא". אחרי לידה מעייפת וקימה של כול שעתיים בלילה להניק, אני רק ארצה ללכת לנוח.ואתם רק מבזבזים לי שלוש שעות בחיוכים וריכולים. אתם רוצים לבקר? יופי. אחרי שאני אחזור הביתה, בואו לשם. עדיף עם אריזות של אוכל מוכן ובגדים לא יפים במיוחד, שלא יהרסו בזמן שתעזרו לי להחזיק תינוק פולט או כשתעזרו לי לשטוף את הרצפה.
עזבו אותי. אני בהריון וצריכה ללדת. לא רוצה תגובות, עידודים, נחמות או השתתפות בצער. שאתם רואים אותי, עזבו. פשוט תמשיכו ללכת. עברו לצד שני של הכביש.ואם בכל זאת החלטתם להסתכן ולפצוח איתי בשיחה, דברו איתי על דברים רכילים. כאלו שלא קשורים לתינוקות או חדרי לידה. ה"אני" הרגילה עוד פה, אתם יודעים. גם אם אני קצת מתחבאת מאחורי הבטן או הבצקות ברגליים.